<h1>פטור בבעלים</h1>
<h2>דף כד:</h2>
גרסינן בהמפקיד [ב"מ מ"א ע"א] רב אמר שליחות יד צריכה חסרון, ולוי אמר שליחות יד אינה צריכה חסרון. מאי טעמיה דלוי א"ר יוחנן משם רבי יוסי בן נהוראי משונה שליחות יד האמורה בשומר חנם משליחות יד האמורה בשומר שכר. ואני אומר אינו משונה. פירוש רבי יוחנן הוא דפליג ארביה ואמר אני אומר אינו משונה. ומסקינן אמר רבא לא תימא שליחות יד לא בשומר חנם ולא בשומר שכר ותיתי משואל ומה שואל דלדעת בעלים עבד שלח בה יד חייב. דהא אפילו באונסין חייב שומר חנם ושומר שכר לא כל שכן. למה נאמרה לומר לך שליחות יד אינו צריכה חסרון. ואידך רב ורבי יוחנן, אי משואל גמרת דיו לשומר חנם ושומר שכר הבא מן הדין להיות כנדון. מה שואל בבעלים פטור אף שומר חנם ושומר שכר אם שלח יד וחסר כל שהו, אם נאנס השאר והיה עמו במלאכתו [פטור] (והא) כי היכי דשואל פטור בחיובי דידיה בבעלים. להכי איצטריך שליחות בשומר חנם ושומר שכר למיכתב בהו בהדיא.
והכל מקשים כיון דאיכא למימר דיו לימא דיו. כדפרכינן בכיצד הרגל [ב"ק כ"ד ע"ב] בפלוגתא דרבי טרפון ורבנן במשונה בחצר הניזק דלרבי טרפון נזק שלם [משלם], דגמר משן והכל כדאיתא התם. ופרכוהו רבנן מדין דיו. וכן ההיא דזבחים פרק חטאת העוף [ס"ט ע"א] אההיא מלק ונמצאת טריפה רבי מאיר [אומר] אינה מטמאה בבית הבליעה. וגמר משחוטה דבהמה דאע"ג דמטמא במגע ובמשא שחיטתה מטהרתה מידי נבילה אם היא אפילו טריפה, כל שכן עוף דחטאת ועולה, דאינו מטמא לא במגע ולא במשא, דמליקתה מכשירה לאכילה כמו שחיטה המכשרת בהמה לאכילה, שתטהרנה מליקתה מידי נבילה, אם נמצאת טריפה. ואמר לו רבי יוסי דיה כנבילה בהמה טמאה ששחיטתה מטהרתה ולא מליקתה.
וכההיא דמסכת נדה פרק בנות כותים [ל"ח ע"ב] המקשה בתוך שמונים של נקיבה כל דמים שהיא רואה טהורה עד שיצא הולד. ורבי אליעזר מטמא. אמרו לו לרבי אליעזר ומה אם במקום שהחמיר, בדם השופי. כגון המקשה בתוך י"א יום ג' ימים ושפת מעת לעת, הרי החמיר עליה שיולדת בזוב היא וצריכה הפסק לדם טוהר. הקל בדם הקושי. שאם לא שפת בנתיים אינה יולדת בזוב, וקרינא בה "דמה" מחמת עצמה ולא מחמת ולד. וקושי בלא שופי מחמת ולד הוא, ואינה יולדת בזוב. מקום שהיקל בדם השופי. כגון שמונים של נקיבה לאחר שבועיים, דכל דמים שהיא רואה דם טוהר הוא, בכל ענין שרואה, אינו [דין] שנקל בדם הקושי אמר להן דיו לבא מן הדין. דהיינו דם קושי מחמת ולד בתוך שמונים להיות כנדון. דקושי שלפני ולד בלא שמונים. ממה הקל עליה מזיבה דלא הויא יולדת בזוב. אבל טמאה משום נדה. דהכי מסקינן התם דלא מטהרינן דם קושי אלא בימי זיבה דהיינו בתוך י"א יום. אבל חוצה להם דהיינו ימי נדה לא. דקושי בימי נדה אין הולד מטהר כדמסיק התם.
בכיצד הרגל אפלוגתא דרבי טרפון [ב"ק כ"ה ע"א] ואפלוגתא דרבי מאיר בפרק חטאת העוף [זבחים ס"ט ע"ב] פרכינן בגמרא. ורבי טרפון ורבי מאיר לית ליה דיו, והא דיו דאורייתא היא. אבל אפלוגתא דרבי אליעזר לא פריך בגמרא ורבנן לית להו דיו והא דיו דאורייתא היא. משום דבגמרא [נדה ל"ח ע"ב] גרסינן תנו רבנן תשב לרבות המקשה בתוך שמונים של נקיבה שכל דמים שהיא רואה טהורין עד שיצא הולד רבי אליעזר מטמא. אמרו לו לרבי אליעזר ומה במקום וכו', עד אמרו לו הרינו משיבין אותו לשון אחר, ומה במקום שהחמיר בשופי שלפני הולד היקל בקושי שעמו, מקום שהיקל בשופי שלאחר הולד, אינו דין שנקל בקושי שעמו. אמר להן אפילו אתם משיבים כל היום דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ממה הקל מטומאת זיבה אבל טמאה נדה. והכא לא מסיק אמרו לו הרי הוא [אומר] תשב לרבות המקשה בתוך שמונים שטהורה. ולא מסיק נמי בגמרא ורבנן לית להו דיו.
והריני מביא לדיו שבתלמוד ומתוך כך נפרש היכא שייך למיפרך והא דיו דאורייתא. אלו שכתבתי כבר משניות הן. ואלו הן שבגמרא. בפסחים פ"א הלכה דמשקין לא מצינו טומאה עושה כיוצא בה [י"ח ע"א] דמסקינן התם ומשקין הבאין מחמת שרץ מי כתיבי לאו מקל וחומר אתו, הבאין מחמת כלי מטמאין מחמת שרץ לא כל שכן. דלמ"ה ל"כ [לדיו לבא מן הדין להיות כנדון]. מה משקין הבאין מחמת כלי אין מטמאין כלי, אף משקין הבאין מחמת שרץ אין מטמאין את הכלי.
בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה [ב"ק ל"ז ע"ב] שור של הדיוט שנגח שור של הקדש ושל הקדש לשל הדיוט פטור. ובגמרא מתניתין דלא כרבי שמעון בן מנסיא דאמר שור של הקדש שנגח של הדיוט פטור, ושל הדיוט שנגח לשל הקדש בין תם בין מועד [משלם נזק שלם ופרכינן] דלמ"ה ל"כ מה להלן תם חצי נזק דהקדש נמי חצי נזק. ומשני טעמא אחרינא.
הלכה ראשונה דמרובה [ב"ק ס"ג ע"ב] פליגי תנאי בהני תרי קראי אם ימצא הגנב ואם לא ימצא הגנב. דאיכא תנא דמוקי לתרוייהו בטוען טענת גנב ומשלם כפל אם נשבע. אבל גנב עצמו הוינן בה מנלן. וכי תימא ליתי בקל וחומר אם טוען טענת גנב חייב כפל גנב עצמו לא כל שכן דהא באיסורא אתא לידיה. אבל טוען טענת גנב בהיתירא אתא לידיה. איכא למיפרך דלמ"ה ל"כ מה טוען טענת גנב בשבועה, אף גנב עצמו לא מיחייב כפל אלא בשבועה.
בפרק יש נוחלין [ב"ב קי"א ע"א], האיש את אמו נוחל אבל לא מנחיל. ומסקינן התם דומיא דנכסי האב מה הבן בנכסי האב אין לבת במקום בן כלום, אף בנכסי האם אין לבת במקום בן כלום. דסד"א יהיו שוין בנכסי האם, דבן גופיה בנכסי האם אתי מקל וחומר דבת. דבת כתיבא בהדיא דיורשת אמה מוכל בת יורשת נחלה ממטות שני מטות, דהיינו אביה משבט זה ואמה משבט אחר ומתו וירשתו. אין לי אלא בת בן מנין אמרת קל וחומר מה בת שהורע כחה בנכסי האב יפה כחה בנכסי האם. בן שיפה כחו בנכסי האב אינו דין שיפה כחו בנכסי האם. וממקום שבאת. מה להלן בן קודם, אף בנכסי האם בן קודם. רבי יוסי ב"ר יהודה ורבי אליעזר ב"ר יוסי אמרו משם רבי זכריה בן הקצב אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם. מאי טעמא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. בן בנכסי האם הבא מקל וחומר דבת המפורשת [דיו] שיהא שוה לבת. דבן לא כתיב בנכסי האם. ורבנן נמי סבירא להו דיו. כדפרכינן ורבנן לית להו דיו והא דאורייתא הוא. ומשני היינו טעמייהו דכתיב מטות. הוקש מטה האם למטה האב מה בנכסי האב אין לבת במקום בן אף מטה האם אין לבת במקום בן.
בשבועות פרק שבועת העדות [ל' ע"א] אמר רבי מאיר דמושבע מפי עצמו חייב בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין כשכפרו והודו. מפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בפני בית דין. וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בבית דין. ובגמרא [שם ל"א ע"ב] אמר רב פפא דרבנן מקל וחומר ילפינן מפי אחרים חייב דכתיב ושמע קול אלה, מפי עצמו לא כל שכן. ומצאתי בספר זקן, דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה מושבע מפי אחרים בבית דין אין שלא בבית דין לא אף מושבע מפי עצמו בפני ב"ד אין שלא בפני ב"ד לא.
בזבחים פרק בית שמאי בגמרא ואלו דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול [מ"ג ע"ב]. תניא אם נאמרו קלות למה נאמרו חמורות ואם נאמרו חמורות למה נאמרו קלות. אילו נאמרו קלות ולא נאמרו חמורות הייתי אומר על הקלות בלאו ועל החמורות במיתה. לכך נאמרו חמורות. ופרכינן מאי קלות ומאי חמורות, אילימא קלות מעשר שני חמורות תרומה והאוכלן בטומאת הגוף. אם כן מאי האי דקתני אם לא נאמרו חמורות דהיינו תרומה הוה אמינא דילפינן ממעשר, ומה מעשר הקל חייב האוכלו בטומאת הגוף. והתם ליכא אלא לאו דלא יאכל מן הקדשים (דהיינו) כי אם רחץ בשרו דהיינו טבל ועלה. תרומה חמורה לא כל שכן דבמיתה. דיו לבא מן הדין להיות כנדון כיון דממעשר ילפת מה להלן בלאו אף תרומה בלאו.
בגמרא ראשונה דהעור והרוטב [חולין קי"ח ע"א] כתיבי ידות בזרעים ובנבילה ובתנור. דאמרינן התם לא ליכתוב יד בנבילה ותיתי בקל וחומר מזרעים ותנור. ומה הנך שלא מטמאו אית להו יד, נבילה לא כל שכן. וקא פריך אי לא כתיב בנבילה הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. מה דיו דזרעים ותנור לא מטמא אדם אף יד דנבילה לא תטמא אדם.
ותו התם בגמרא והקיפה [שם ק"כ ע"א] דגרסינן תנן התם המחה את החלב וגמעו חייב. ואמר רשב"ל ונכרתה הנפש לרבות את השותה. וגבי חמץ נמי המחהו וגמעו ענוש כרת. ואמר רשב"ל הנפש לרבות את השותה. ותניא נמי גבי נבלת עוף טהור המחהו באור טמא בחמה טהור. ואמר רשב"ל הנפש לרבות את השותה וכו', עד והתנן "הטמאים", לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן. למה ליגמר מהני ומה הנך דאין מטמאין במגע כגון נבלת עוף טהור וחמץ וחלב, אין להן טומאה כלל, היוצא מהן כמותן שרץ שמטמא במגע לא כל שכן דאיכא למילף מכולהו דצירן יטמא ואסור כגוף השרץ. ומשני אי לא כתיב בשרצים הוה [אמינא] דיו לבא מן הדין להיות כנדון. מה הני בכזית אף שרצים בכזית. להכי כתיב בגופיה דאפילו בכעדשה.
בסוטה פרק כשם שהמים בודקין הלכה בו ביום דרש ר"ע [כ"ט ע"ב], דדרש רבי (עקיבא) [יוסי] שלישי לתרומה מן התורה ורביעי לקודש בקל וחומר. ומייתי לה כמו בפ"א דמסכת [פסחים [י"ח ע"ב]]. ובפרק חומר בקודש הלכה והרביעי בקודש והשלישי לתרומה [חגיגה כ"ד ע"א] תניא א"ר יוסי מנין לרביעי בקודש שהוא פסול. ודין הוא, ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה פסול בקודש שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקודש. ותו מסקינן בסוטה ובפסחים [י"ט ע"א], דאפילו רביעי בתרומה וחמישי בקודש איכא למילף בקל וחומר. ופירש רש"י הא דלא פרכינן לרביעי בקודש וכן אי גמרינן רביעי בתרומה וחמישי בקודש ליכא למיפרך דיו. דאי פרכינן אם כן איפריך ליה קל וחומר. והיכא דאיפריך קל וחומר לא אמרינן דיו. ובשמעתא קמייתא פרק השואל בבבא מציעא אגניבה ואבידה דשואל, דילפינן מקל וחומר דשומר [שכר] לחיובא ובבעלים לפטור פרכינן דיו. וסתם התלמוד הניחא למאן דאית ליה דיו, אלא למאן דלית ליה דיו [מאי איכא למימר]. ופירש רש"י דהיינו רבי טרפון כדאיתא בפרק כיצד הרגל [ב"ק כ"ה ע"א]. ובכל הני מיפריך [קל וחומר] אי אמרינן דיו כי דייקת בהו שפיר.
הילכך נראה לי בעניות דעתי דדיו בכי האי גונא דשומר שכר ושומר חנם לא כתוב בעלים אלא דגמר משואל בוי"ו מוסיף על ענין ראשון לא נהירא. ודיו דאמר רבי יוחנן גבי שליחות יד דצריכה חסרון [ב"מ מ"א ע"ב], אע"ג דאתיא משואל, ומה שואל דלדעת בעלים שולח בו יד לעשות מלאכתו דהא כל הנאה שלו, חייב באונסיה אם מתה שלא מחמת מלאכה [שנאמר] או נשבר או נשבה, שומר שכר ושומר חנם לא כל שכן. וקאמר רבי יוחנן דיו לבא מן הדין להיות כנדון. מה שואל בבעלים פטור, אף שומר חנם ושומר שכר
